החלטה בתיק רע"א 3744/10

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים י' גריל, ע' גרשון וי' וילנר), שבו נדחה ערעורם של המבקשים ונקבע כי הם חבים בגין נזקיהם של המשיבים, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים).

2.        המשיב 1 (להלן: המנוח) נהרג ביום 15.11.2003 כתוצאה מפגיעת משאית. המבקשים (הנהג הפוגע ומבטחת התאונה) טענו בערכאות הקודמות כי האירוע שהוביל למותו של המנוח אינו תאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים; לטענתם, המנוח התפרץ לכביש במטרה לשים קץ לחייו, ומשכך האירוע נופל בגדר החזקה הממעטת הנוגעת ל"תאונה מכוונת". בית משפט השלום קבע, לאחר סקירת מכלול הראיות, כי המנוח סבל ממחלת נפש, כי "ניסה לקפוץ פעם אחת אל עבר מכונית שחלפה באותו מקום" ולאחר שאותה מכונית הצליחה להימנע מפגיעה במנוח, הוא "קפץ לכביש באופן שפגיעת המשאית בו הייתה בלתי נמנעת". למרות זאת קבע בית משפט השלום כי האירוע אינו נופל בגדר החזקה הממעטת, וזאת משום שהמבקשים לא הוכיחו כי המנוח היה בעל כושר שיפוט שמאפשר לייחס לו "כוונה" לגרום לתאונה. לפיכך קבע בית משפט השלום כי המבקשים אחראים לנזקיהם של המשיבים.

3.        המבקשים ערערו על פסק-דין זה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, אך זאת מנימוקים שונים מאלה שהנחו את בית משפט השלום. כבוד השופטת י' וילנר סברה כי בפסק-דינו של בית משפט השלום לא נקבעו מסמרות בשאלה אם המנוח ניסה להתאבד, שכן נקבע רק כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. לפיכך בחנה השופטת וילנר את הראיות - והגיעה למסקנה כי לא הוכח שהמנוח אכן ניסה להתאבד. מסקנה זו התבססה על עמדתה באשר למשקל שיש לייחס לעדויות השונות ועל מסקנותיה מן העדויות, שבחלקן היו שונות מעמדתו וממסקנותיו של בית משפט השלום. משם נפנתה השופטת וילנר לעסוק בשאלת קיומו או היעדרו של כושר שיפוט אצל המנוח, אף שציינה כי ההתייחסות לנושא זה היא מעבר לנדרש. השופטת וילנר נדרשה למספר סוגיות שעלו בהקשר זה, ובהן השאלה על מי מן הצדדים מוטל הנטל להוכיח את היעדרו או קיומו של כושר שיפוט; האם הוכח קיומה של מחלת נפש במקרה זה; והאם ניתן כלל לייחס "כוונה" לאדם המעורער בנפשו - וזאת בזיקה להלכה שנקבעה ברע"א 1272/05 כרמי נ' סבג (טרם פורסם, 2.12.2007), ושבה הוחלט כי ניתן לייחס "כוונה", כמשמעותה בעוולת התקיפה, לאדם שנשלל ממנו כושר השיפוט עקב מחלת נפש (מלבד אם נשללה מהאדם, עקב מחלת הנפש, שליטה על תנועות הגוף). לעניין הנטל להוכיח כי המנוח סבל ממחלת נפש, שבעטיה נשלל ממנו כושר השיפוט, סברה השופטת וילנר כי מוטל הוא על המשיבים ולא, כפי שסבר בית משפט השלום, על המבקשים. השופטת וילנר הוסיפה כי לטעמה לא עמדו המשיבים בנטל זה. בכל הנוגע לשאלה אם ניתן לייחס "כוונה", כמשמעותה בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לאדם המעורער בנפשו עד שנשלל ממנו כושר השיפוט, סברה השופטת וילנר כי ההלכה שנקבעה בעניין כרמי לא חלה לגבי חוק הפיצויים. זאת לאור תכליותיו והסדריו הספציפיים של חוק זה. אשר לעניין הוכחת עצם הכוונה סבר אף כבוד השופט י' גריל שלא עלה בידי המבקשים להוכיח כי המנוח גרם לתאונה במתכוון, ודחה את הערעור מטעם זה. כבוד השופט ע' גרשון הצטרף בהסכמה לפסק-הדין.

4.        המבקשים טוענים כי ראוי ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" במקרה זה לאור קביעותיהן הסותרות של הערכאות דלמטה ביחס לשאלה אם התכוון המנוח לשים קץ לחייו. המבקשים טוענים עוד כי משסבר בית המשפט המחוזי כי בית משפט השלום לא קבע ממצא פוזיטיבי לעניין כוונתו של המנוח, היה עליו להחזיר את הדיון לבית השלום לשם הכרעה בעניין זה. לבסוף, המבקשים טוענים כי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי עולות סוגיות שלהן חשיבות ציבורית רבה. מנגד, המשיבים סבורים כי מקרה זה אינו נמנה על המקרים שבהם ראוי ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" וכי אף לגופו של עניין לא הוכח כי המנוח ניסה להתאבד.

5.        דין הבקשה להידחות. בקשתם של המבקשים אינה מגלה כל סוגיה בעלת חשיבות כללית, אשר ראוי כי תידון ב"גלגול שלישי". הכרעתו של בית המשפט המחוזי מבוססת בסופו של דבר על ממצאים עובדתיים, ואף אם הגיע בית המשפט המחוזי בעניין זה למסקנות שונות מאלה שאליהן הגיע בית משפט השלום, אין זו עילה למתן רשות ערעור. כידוע, אף כאשר מבסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו על טעמים שונים מאלה שעמדו ביסוד הכרעתו של בית משפט השלום, אין הדבר מצדיק דיון ב"גלגול שלישי". זאת ועוד: לערכאת הערעור נתון שיקול הדעת בשאלה אם יש צורך להחזיר את הדיון בסוגיה מסוימת לערכאה הדיונית או שניתן להכריע בה במסגרת הערעור על בסיס החומרים שנמצאים בתיק. במקרה זה סבר בית המשפט המחוזי כי הראיות שבפניו מספיקות לשם הכרעה בסוגיית כוונתו של המנוח ולא מצאתי כל פגם בהחלטה זו. כאמור, בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נדונו גם שאלות משפטיות החורגות מן הקביעות העובדתיות הספציפיות למקרה זה. שאלת תחולתה של הלכת כרמי לגבי חוק הפיצויים אכן אינה שאלה פשוטה, אם כי יש ממש בטענה כי הרציונל המרכזי שעמד בבסיס הלכת כרמי - מימוש תכלית הפיצוי של דיני הנזיקין - אינו מתקיים לגבי חוק הפיצויים, שבמסגרתו אימוץ הלכת כרמי יוביל דווקא לשלילת הפיצוי מן הניזוק. גם לעניין הנטל להוכיח היעדר כושר שיפוט סבור אני כי נכונה העמדה שלפיה נטל זה רובץ לפתחו של הצד שטוען לכך - שהוא, בעניינו, המשיבים. אולם שאלות אלה נדונו בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כמו גם כאן, מעבר לצורך ומשכך אין הן מצדיקות מתן רשות ערעור.

           התוצאה היא שהערעור נדחה. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים בסכום של 10,000 ש"ח.

           ניתנה היום, י' באב התש"ע (21.7.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גח

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: